רעידת אדמה מילותיה של שמרית אור

אל תטעה בי -
בשקט הגובר
יש אות לסכנה חותרת.
אל תטעה בי -
גם הניר סופג
עד שהדיו עליו סוגרת.

אל תטעה בי -
בשקט הגובר
יש אות לסכנה חותרת.
אל תטעה בי
בכח שבי,
כי אני גם לפעמים נשברת.

בקרבה העצומה
יש הרבה כוחות בלימה
וכשלא ברור ממה -
דוקא אז היא משתחררת -

רעידת אדמה -
כל הלבה מתפרצת,
כל העצב, האימה
ששנים עלי רובצת.
רעידת אדמה -
כל המסה הלוהטת,
של הצער, האשמה
השבויה אצלי בבטן -

אל תטעה בי -
ברוגע שבי
יש אות לסערה נסתרת .
אל תטעה בי
אם אתה אוהב אותי -
כי אני גם מישהי אחרת.

בקרבה העצומה
הבדידות היא אימה,
וכשלא ברור ממה -
דוקא אז היא משתחררת.

רעידת אדמה...

קח מרחק -
תן לאש שבי לזרום.
קח מרחק -
כי לבכי, מי התהום,
אין מקום

QA

כל החיים שלי (בינתיים לפחות) אני מתעקשת ושואלת: מה לא בסדר, מה ואיך אפשר לעשות טוב יותר.
והשאלות האלו, בתקופות מסוימות בחיים שואבות אותי ומתישות אותי מאוד ואני מנסה לשכוח ולהתנער מהן..
אז בהקשר הזה זה די מוזר לחשוב שאני בעצם עובדת בזה. אני עובדת בלשאול מה יכול להשתבש וכשהוא אכן משתבש אז למה? ואח"כ אני חושבת איך אפשר לעשות את זה יותר טוב, וזה ממשיך ורודף אותי כל החיים...
ולא מספיק זה, אלא שמסתבר שהתוכנית הלא מגובשת העתידית שלי להסבה מקצועית לנטורופתיה, היא גם אותו בור עמוק ואפל של שאלות וניתוחים ונסיונות להבין מה השתבש ומה צריך לעשות כדי לשפר את המצב הנוכחי (באמצעות תזונה טבעית- אז לפחות התמקדתי).

אז האם צריך לבחון מחדש את כל הנושא ולנסות לצמצם את המקומות שבהן השאלות עלולות שוב לעלות ולנקר, או שאולי כדאי פשוט להשלים עם העובדה שזאת אני ולצלול לתוך התהום האפלה זאת?

It Ain't Me, Babe by Bob Dylan

Go ’way from my window

Leave at your own chosen speed
I’m not the one you want, babe

I’m not the one you need

You say you’re lookin’ for someone

Never weak but always strong

To protect you an’ defend you

Whether you are right or wrong

Someone to open each and every door

But it ain’t me, babe
No, no, no, it ain’t me, babe

It ain’t me you’re lookin’ for, babe

Go lightly from the ledge, babe
Go lightly on the ground

I’m not the one you want, babe

I will only let you down

You say you’re lookin’ for someone

Who will promise never to part

Someone to close his eyes for you

Someone to close his heart

Someone who will die for you an’ more

But it ain’t me, babe

No, no, no, it ain’t me, babe

It ain’t me you’re lookin’ for, babe

Go melt back into the night, babe

Everything inside is made of stone

There’s nothing in here moving

An’ anyway I’m not alone

You say you’re lookin' for someone

Who’ll pick you up each time you fall

To gather flowers constantly

An’ to come each time you call

A lover for your life an’ nothing more

But it ain’t me, babe

No, no, no, it ain’t me, babe

It ain’t me you’re lookin’ for, babe

Copyright © 1964 by Warner Bros. Inc.; renewed 1992 by Special Rider Music

טיפול בהתנגדויות

ברזי הדיאלוג האנושי אני מתעסקת משחר ילדותי. אימא שלי מספרת שעוד כשהייתי ילדה קטנה הייתי מתיישבת באוטובוס ליד זרים ומתחילה לדובב אותם.
פעם ראשונה שהתעסקתי בנושא בצורה יותר מוגדרת היתה כשהתחלתי לעבוד בשירות לקוחות.
באחד השיעורים בקורס שנקרא "טיפול בהתנגדויות", צימצמו לנו לבערך 5 משימות את תמצית הפסיכולוגיה של הדיאלוג האנושי : הקשבה, שיקוף, מתן לגיטימציה וכו'.
ומאז אני מנסה, כמו שראיתם לא תמיד בהצלחה מרובה, לפענח את השיטה. השיטה לדבר עם אנשים, לגרום להם להקשיב, לגרום להם להבין, להגיע לאיזושהי נקודת איזון - הנקודה שאיתה אפשר לחיות בלי להתנגש ולהיפגע כל פעם מחדש ואולי אפילו להינות אחד מהשני.
כמובן שהצעד הראשון הוא פנימי, "פשוט" לא לצפות. אבל מה לעשות כשההתנהגות של מישהו פוגעת באופן אקטיבי: מישהו שרודף אחרי ברחוב, מישהו שחוסם בפני את הדרך, וכו'...  עד לאן ניתן לברוח וכמה אפשר לבזבז אנרגיה על להתנגד?
ההבנה החמקמקה שאני מגיעה אליה לפעמים (עד שהיא חומקת ממני חזרה), היא שבמקום לנפח את זה למימדים חברתיים, פוליטים, קיומיים (מה שאני נוטה לעשות) צריך לנסות לפרק את זה חזרה לאבני הבניין. כלומר, כשבן אדם חוסם אותך ברחוב, לא להטיח בו :"אתה בן אדם מהסוג שחוסם אנשים ברחוב ותפסיק להיות כזה, אתה ושכמוך...". כי אם הוא באמת נוהג להיות "כזה", הוא יצטרך מוטיבציה גבוהה מאוד בשביל להשתנות בשבילי. אפשר לנסות להתעמת איתו באותו הזמן ולהסביר לו איך הפגיעה הספציפית הזאת משפיעה. ואם גם זה לא עוזר אפשר לנסות לנתח את הסיטואציה בחוכמה ובאינטואיציה ולמצוא דרך מעקף.
צריך לזכור ולקבל שהכוח של מילים הוא מוגבל ולפעמים בפעולות מאוד פשוטות ניתן להתיר בקלות יחסית קשרים מסובכים ומסועפים.

"הרוסים הרוסים הרוסים..." מתוך שירו של מתי כספי

אני יושבת כאן במשרד רחב. שני חבריי לצוות מדברים בינהם ברוסית. למרות שהערתי להם על זה בעבר, הם ממשיכים בשלהם. ועכשיו, מקץ ארבעה חודשים במחיצתם, אני מבינה שזה לא משהו אישי נגדי ושזה לא דווקא. אם אני אנסה לנתח את זה מנסיוני בעבר עם עולים, מקור התופעה בטראומה של העלייה. המעבר הזה מחיים במקום מוכר, עם שפה וחוקים חברתיים מוכרים למקום שונה שחוקיו שונים ולעיתים קרובות אף עוין. ואני יכולה להניח שההרגשה היא שאתה רק רוצה להרגיש בטוח, ולהרגיש שוב שאתה שולט בסיטואציה ואתה לא צריך לגמגם בשפה שאתה פחות מכיר מול מישהו אחר ששולט בה לגמרי. אלא לספר בדיחות בשפה שאתה מכיר כל כך, עד רמה שאתה יכול לעוות ולהשתעשע בה ואיתה.
מנסיוני, קיימות מספר אופציות להתמודדות לעולה שחווה טראומה כזאת. שתי האופציות הקיצוניות יותר שפגשתי הן: הזדהות מוחלטת עם תרבות המקור והתכחשות (כל עוד ניתן) לתרבות היעד, במקרה שלנו, התרבות "הישראלית" (ונניח שקיימת כזאת לצורך הדיון). באופציה הזאת, חבריי למשרד לדוגמא, יקנו בסופרים "של רוסים", ידברו עם נותני שירותים ברוסית, אם הם יסכימו, ילכו להופעות ברוסית, יקראו עיתון ברוסית וכמובן יתחברו בעיקר עם רוסים.
אופציה שנייה, שמנסיוני נפוצה יותר בקרב עולים וותיקים יותר, התכחשות לתרבות היעד והזדהות עם תרבות המקור. באופציה זאת, העולה יוותר על כל הסממנים של תרבות המקור שלו, כולל השפה. ייאבק נחרצות עם המבטא עד לנסיון להעלימו לחלוטין, יתחבר רק עם ישראלים ובאופן מגמתי לא עם עולים כמוהו.
אז מה עדיף? ואיך נוכל להתקיים כחברה? איך נמצא מכנה משותף כשהפערים רק נפערים והניכור שולט? ואולי הנושא הזה הוא רק חלק קטן בפאזל ענק שמייצג את הבעיה האמיתית שבאה לידי ביטוי בחוסר עזרה הדדית, אדישות לזולת ובשיעורי תאונות ה"פגע ברח" שרק עולות.
ואותי זה מאוד מדאיג.

ליל הסדר

בחג הזה תחושה של קדושה עטפה אותי.
בעת שצעדתי שלובת זרועות עם בן זוגי, לבושת שמלה לבנה פרחונית, לפתח בית הסדר.
הבית פרחוני ונרגש לקראת האורחים הרבים הצפויים להגיע.
השולחנות מסודרים בחית במרכז ועליהם מפוזרים מכל טוב, מאכלים חדשניים ונועזים ומאכלים ותיקים שטעמם שולי, ויותר חשובים הזכרונות והאנשים שהם מחזירים אלינו.
ובסדר הזה כל אחד מוכתר לתפקיד מיוחד שאף אחד לא יוכל למלא במקומו.
יש את שורת המנהיגים השיכורים. יש את האימא הדאגנית, והאימא הליברלית והאימא המותשת שמנסה להחזיק את עצמה ערה. יש את הזייפנית ויש את העפיפונית מלאת הכשרון והחן, יש את הילדה האחראית והמוצלחת ויש את השובבה.
וכמו בסיפור האגדה: הרשע, החכם, התם וזה שאינו יודע לשאול - כולם מסובים סביב השולחן במין קבלה שלווה. כל אחד יודע את תפקידו ומקבל אותו בהרבה אהבה.
ורק אני מסתתרת מאחורי שי, לא בטוחה מהו התפקיד שמייעדים אותי עבורו (ממש כמו בצבא, לפי צרכי המערכת), מפחדת שלא אקבל אותו באהבה כמו האחרים.
ובמרפסת הקרה בבית, לילו כבר קיבל על עצמו תפקיד. נירדם בהכנעה על השמיכה הכחלחלה שהבאנו עבורו, במרחק ביטחון לידו העצם הירוקה שלו.
וכשחזרנו הביתה, לילו כמו תמיד, שמח כל כך לראותנו. התעורר משינה, עם האוזניים מעוכות עוד אחורה, מתפתל מאושר.
הלכנו לישון ואני הרגשתי איך החליפה מתאימה לי פחות או יותר, וגם איפה שהיא לא בדיוק יושבת אפשר לפעמים להצר או להרחיב.

הגוף

הגוף- מכונה מדהימה ומתוחכמת.
בזמן האחרון (במסגרת לימודי אנטומיה), התוודעתי מחדש לעוצמתו של המפעל היפה הזה- הגוף. בימים שכל כמה זמן מפליאים אותנו בעוד גאז'ט טכנולוגי חדש, אייפון משוכלל או פלאפון מרשים יותר מקודמיו, ראוי שנעצור ונעריך את ההמצאה האדירה הזאת מחדש. מרמת התא ודרך תפקודו- הוא מתפצל, הוא מתנהל והוא יודע מה תפקידו של כל גורם וגורם בו ע"פ אלגוריתם שמשתמש בקוד המסתורי הנקרא DNA. ועד לרמה של התפתחות העובר משני תאי מין לאדם של ממש. אבל בתקופה האחרונה יוצא לי הרבה לעסוק בתפקידים אחרים, הרבה יותר מופשטים של הגוף, כקופסת אוצרות גנוזה שאוצרת בתוכה אלפי סודות וידיעות שאנחנו עדיין לא מודעים אליהם. הגוף שלנו הוא הקשר הישיר שלנו לאינטואיציות ולמה שנקרא ה"תת מודע" שלנו. כל הידיעות העמוקות והפנימיות שלנו שלפעמים אנחנו מסרבים או לא מסוגלים לתפוס בכוח המחשבה, אנחנו מכילים בגוף. לא פלא שכל כך הרבה דברים עוברים עלינו באמצעותו: אנחנו חולים, אנחנו כואבים, מרגישים,נגעלים, נמשכים.