זכרונות ילדות

אני עוד זוכרת את ההתרגשות של היום הראשון בבית הספר.
מוציאה מהתיק מחברת ועט חדשים ושמה מסודר בפינה של השולחן.
הריח של הנייר הטרי,
והמבט אל המורה החדשה מצפה, מהופנט.

ואח"כ ההתרגשות לקראת ההפסקה.
בתמימות של ילדה לקראת כל האנשים החדשים שנכיר,
כמו אוצרות טבע שיש לגלות...

היה לי צמא וסקרנות אין קץ,
לשמוע עוד סיפור חדש.

והשנה כמו גרף של סינוס, עולה ויורדת.
לפעמים התרגשויות ולפעמים הכל נראה שומם וחרב.
ואז כשנראה שהכל כבר ידוע מראש,
עולה ומפתיע גל חדשות של חוויות ראשונות.

אני לא זוכרת שהיה לי טוב ואני לא זוכרת שהיה לי רע,
אני יודעת שהיו הרבה דברים שעברו מהר.
ותייקתי אותם כמו רשימות בזיכרון.


המלצה על ספר : משחק גומלין של גילי אורקבי

מיד אחרי שסיימתי את הספר, הנחתי אותו על השולחן והתעופפתי למטבח לבחור עגבניות בשלות לשקשוקה.
זה הכי כיף כשספר טוב מרתק אותך עד כדי כך שאתה לא רוצה להניח אותו לשנייה. ואתה חייב לקרוא אותו עד הסוף, וגם אז אתה רוצה יותר...
וזה עוד יותר כיף כשספר מנביט אצלך בחיים פרחים של יצירתיות והשראה. ופתאום הצבעים של החדר קצת יותר חדים וטעמה של שקשוקה טובה ממוסס בפה אלף סיפורים מבתים רחוקים וזיכרונות מגלגולים אחרים.
כבר חצי שנה עברה מאז פגשתי את גילי ל"פגישת מחזור" לארוחת צהריים נוסטלגית. לקראת סוף השיחה הוא סיפר לי שפירסם את הספר שסקיצות ממנו יצא לי לקרוא בזמן שעבדנו יחד. ישר אחרי הארוחה ניגשתי לחנות הספרים בגאווה לקנות אותו. אבל אלף תירוצים נכנסו ביננו ולא יצא לי לקרוא אותו עד עכשיו.
הספר מתאר את סיפורם של סבו וסבתו שעלו מתימן ומטריפולי ועל חייהם בארץ לפני ומעט אחרי קום המדינה.
הוא מתאר מציאות נוסטלגית ותמימה, מציאות שבה השכנים ממול הם החברים הכי טובים ובמקום לקבוע מפגש שבועיים מראש אפשר פשוט לצעוק מהחלון. מציאות שבה בת דודה אהובה מגיעה בלי התראה מחו"ל לבקר. מציאות בה אנשים מתגייסים לצבא מתוך תחושת שייכות עמוקה ומתוך צורך קיומי להגן על המשפחה ועל החברים שלהם.
ושאפשר לערוך מסיבות מרגשות ושמחות גם כשאין בכלל כסף להגיש מטעמים ולהזמין אולם מפואר. והעיקר הוא המפגש, הקשר בין האנשים והזכרונות שהם משתפים.
אצלי זה לא ככה כרגע, אבל אני מקווה שעד שאהיה בת 80 גם אני אראה הכל ככה - תמים ונקי.