"הרוסים הרוסים הרוסים..." מתוך שירו של מתי כספי

אני יושבת כאן במשרד רחב. שני חבריי לצוות מדברים בינהם ברוסית. למרות שהערתי להם על זה בעבר, הם ממשיכים בשלהם. ועכשיו, מקץ ארבעה חודשים במחיצתם, אני מבינה שזה לא משהו אישי נגדי ושזה לא דווקא. אם אני אנסה לנתח את זה מנסיוני בעבר עם עולים, מקור התופעה בטראומה של העלייה. המעבר הזה מחיים במקום מוכר, עם שפה וחוקים חברתיים מוכרים למקום שונה שחוקיו שונים ולעיתים קרובות אף עוין. ואני יכולה להניח שההרגשה היא שאתה רק רוצה להרגיש בטוח, ולהרגיש שוב שאתה שולט בסיטואציה ואתה לא צריך לגמגם בשפה שאתה פחות מכיר מול מישהו אחר ששולט בה לגמרי. אלא לספר בדיחות בשפה שאתה מכיר כל כך, עד רמה שאתה יכול לעוות ולהשתעשע בה ואיתה.
מנסיוני, קיימות מספר אופציות להתמודדות לעולה שחווה טראומה כזאת. שתי האופציות הקיצוניות יותר שפגשתי הן: הזדהות מוחלטת עם תרבות המקור והתכחשות (כל עוד ניתן) לתרבות היעד, במקרה שלנו, התרבות "הישראלית" (ונניח שקיימת כזאת לצורך הדיון). באופציה הזאת, חבריי למשרד לדוגמא, יקנו בסופרים "של רוסים", ידברו עם נותני שירותים ברוסית, אם הם יסכימו, ילכו להופעות ברוסית, יקראו עיתון ברוסית וכמובן יתחברו בעיקר עם רוסים.
אופציה שנייה, שמנסיוני נפוצה יותר בקרב עולים וותיקים יותר, התכחשות לתרבות היעד והזדהות עם תרבות המקור. באופציה זאת, העולה יוותר על כל הסממנים של תרבות המקור שלו, כולל השפה. ייאבק נחרצות עם המבטא עד לנסיון להעלימו לחלוטין, יתחבר רק עם ישראלים ובאופן מגמתי לא עם עולים כמוהו.
אז מה עדיף? ואיך נוכל להתקיים כחברה? איך נמצא מכנה משותף כשהפערים רק נפערים והניכור שולט? ואולי הנושא הזה הוא רק חלק קטן בפאזל ענק שמייצג את הבעיה האמיתית שבאה לידי ביטוי בחוסר עזרה הדדית, אדישות לזולת ובשיעורי תאונות ה"פגע ברח" שרק עולות.
ואותי זה מאוד מדאיג.

ליל הסדר

בחג הזה תחושה של קדושה עטפה אותי.
בעת שצעדתי שלובת זרועות עם בן זוגי, לבושת שמלה לבנה פרחונית, לפתח בית הסדר.
הבית פרחוני ונרגש לקראת האורחים הרבים הצפויים להגיע.
השולחנות מסודרים בחית במרכז ועליהם מפוזרים מכל טוב, מאכלים חדשניים ונועזים ומאכלים ותיקים שטעמם שולי, ויותר חשובים הזכרונות והאנשים שהם מחזירים אלינו.
ובסדר הזה כל אחד מוכתר לתפקיד מיוחד שאף אחד לא יוכל למלא במקומו.
יש את שורת המנהיגים השיכורים. יש את האימא הדאגנית, והאימא הליברלית והאימא המותשת שמנסה להחזיק את עצמה ערה. יש את הזייפנית ויש את העפיפונית מלאת הכשרון והחן, יש את הילדה האחראית והמוצלחת ויש את השובבה.
וכמו בסיפור האגדה: הרשע, החכם, התם וזה שאינו יודע לשאול - כולם מסובים סביב השולחן במין קבלה שלווה. כל אחד יודע את תפקידו ומקבל אותו בהרבה אהבה.
ורק אני מסתתרת מאחורי שי, לא בטוחה מהו התפקיד שמייעדים אותי עבורו (ממש כמו בצבא, לפי צרכי המערכת), מפחדת שלא אקבל אותו באהבה כמו האחרים.
ובמרפסת הקרה בבית, לילו כבר קיבל על עצמו תפקיד. נירדם בהכנעה על השמיכה הכחלחלה שהבאנו עבורו, במרחק ביטחון לידו העצם הירוקה שלו.
וכשחזרנו הביתה, לילו כמו תמיד, שמח כל כך לראותנו. התעורר משינה, עם האוזניים מעוכות עוד אחורה, מתפתל מאושר.
הלכנו לישון ואני הרגשתי איך החליפה מתאימה לי פחות או יותר, וגם איפה שהיא לא בדיוק יושבת אפשר לפעמים להצר או להרחיב.

הגוף

הגוף- מכונה מדהימה ומתוחכמת.
בזמן האחרון (במסגרת לימודי אנטומיה), התוודעתי מחדש לעוצמתו של המפעל היפה הזה- הגוף. בימים שכל כמה זמן מפליאים אותנו בעוד גאז'ט טכנולוגי חדש, אייפון משוכלל או פלאפון מרשים יותר מקודמיו, ראוי שנעצור ונעריך את ההמצאה האדירה הזאת מחדש. מרמת התא ודרך תפקודו- הוא מתפצל, הוא מתנהל והוא יודע מה תפקידו של כל גורם וגורם בו ע"פ אלגוריתם שמשתמש בקוד המסתורי הנקרא DNA. ועד לרמה של התפתחות העובר משני תאי מין לאדם של ממש. אבל בתקופה האחרונה יוצא לי הרבה לעסוק בתפקידים אחרים, הרבה יותר מופשטים של הגוף, כקופסת אוצרות גנוזה שאוצרת בתוכה אלפי סודות וידיעות שאנחנו עדיין לא מודעים אליהם. הגוף שלנו הוא הקשר הישיר שלנו לאינטואיציות ולמה שנקרא ה"תת מודע" שלנו. כל הידיעות העמוקות והפנימיות שלנו שלפעמים אנחנו מסרבים או לא מסוגלים לתפוס בכוח המחשבה, אנחנו מכילים בגוף. לא פלא שכל כך הרבה דברים עוברים עלינו באמצעותו: אנחנו חולים, אנחנו כואבים, מרגישים,נגעלים, נמשכים.