ליל הסדר

בחג הזה תחושה של קדושה עטפה אותי.
בעת שצעדתי שלובת זרועות עם בן זוגי, לבושת שמלה לבנה פרחונית, לפתח בית הסדר.
הבית פרחוני ונרגש לקראת האורחים הרבים הצפויים להגיע.
השולחנות מסודרים בחית במרכז ועליהם מפוזרים מכל טוב, מאכלים חדשניים ונועזים ומאכלים ותיקים שטעמם שולי, ויותר חשובים הזכרונות והאנשים שהם מחזירים אלינו.
ובסדר הזה כל אחד מוכתר לתפקיד מיוחד שאף אחד לא יוכל למלא במקומו.
יש את שורת המנהיגים השיכורים. יש את האימא הדאגנית, והאימא הליברלית והאימא המותשת שמנסה להחזיק את עצמה ערה. יש את הזייפנית ויש את העפיפונית מלאת הכשרון והחן, יש את הילדה האחראית והמוצלחת ויש את השובבה.
וכמו בסיפור האגדה: הרשע, החכם, התם וזה שאינו יודע לשאול - כולם מסובים סביב השולחן במין קבלה שלווה. כל אחד יודע את תפקידו ומקבל אותו בהרבה אהבה.
ורק אני מסתתרת מאחורי שי, לא בטוחה מהו התפקיד שמייעדים אותי עבורו (ממש כמו בצבא, לפי צרכי המערכת), מפחדת שלא אקבל אותו באהבה כמו האחרים.
ובמרפסת הקרה בבית, לילו כבר קיבל על עצמו תפקיד. נירדם בהכנעה על השמיכה הכחלחלה שהבאנו עבורו, במרחק ביטחון לידו העצם הירוקה שלו.
וכשחזרנו הביתה, לילו כמו תמיד, שמח כל כך לראותנו. התעורר משינה, עם האוזניים מעוכות עוד אחורה, מתפתל מאושר.
הלכנו לישון ואני הרגשתי איך החליפה מתאימה לי פחות או יותר, וגם איפה שהיא לא בדיוק יושבת אפשר לפעמים להצר או להרחיב.