ברזי הדיאלוג האנושי אני מתעסקת משחר ילדותי. אימא שלי מספרת שעוד כשהייתי ילדה קטנה הייתי מתיישבת באוטובוס ליד זרים ומתחילה לדובב אותם.
פעם ראשונה שהתעסקתי בנושא בצורה יותר מוגדרת היתה כשהתחלתי לעבוד בשירות לקוחות.
באחד השיעורים בקורס שנקרא "טיפול בהתנגדויות", צימצמו לנו לבערך 5 משימות את תמצית הפסיכולוגיה של הדיאלוג האנושי : הקשבה, שיקוף, מתן לגיטימציה וכו'.
ומאז אני מנסה, כמו שראיתם לא תמיד בהצלחה מרובה, לפענח את השיטה. השיטה לדבר עם אנשים, לגרום להם להקשיב, לגרום להם להבין, להגיע לאיזושהי נקודת איזון - הנקודה שאיתה אפשר לחיות בלי להתנגש ולהיפגע כל פעם מחדש ואולי אפילו להינות אחד מהשני.
כמובן שהצעד הראשון הוא פנימי, "פשוט" לא לצפות. אבל מה לעשות כשההתנהגות של מישהו פוגעת באופן אקטיבי: מישהו שרודף אחרי ברחוב, מישהו שחוסם בפני את הדרך, וכו'... עד לאן ניתן לברוח וכמה אפשר לבזבז אנרגיה על להתנגד?
ההבנה החמקמקה שאני מגיעה אליה לפעמים (עד שהיא חומקת ממני חזרה), היא שבמקום לנפח את זה למימדים חברתיים, פוליטים, קיומיים (מה שאני נוטה לעשות) צריך לנסות לפרק את זה חזרה לאבני הבניין. כלומר, כשבן אדם חוסם אותך ברחוב, לא להטיח בו :"אתה בן אדם מהסוג שחוסם אנשים ברחוב ותפסיק להיות כזה, אתה ושכמוך...". כי אם הוא באמת נוהג להיות "כזה", הוא יצטרך מוטיבציה גבוהה מאוד בשביל להשתנות בשבילי. אפשר לנסות להתעמת איתו באותו הזמן ולהסביר לו איך הפגיעה הספציפית הזאת משפיעה. ואם גם זה לא עוזר אפשר לנסות לנתח את הסיטואציה בחוכמה ובאינטואיציה ולמצוא דרך מעקף.
צריך לזכור ולקבל שהכוח של מילים הוא מוגבל ולפעמים בפעולות מאוד פשוטות ניתן להתיר בקלות יחסית קשרים מסובכים ומסועפים.
פעם ראשונה שהתעסקתי בנושא בצורה יותר מוגדרת היתה כשהתחלתי לעבוד בשירות לקוחות.
באחד השיעורים בקורס שנקרא "טיפול בהתנגדויות", צימצמו לנו לבערך 5 משימות את תמצית הפסיכולוגיה של הדיאלוג האנושי : הקשבה, שיקוף, מתן לגיטימציה וכו'.
ומאז אני מנסה, כמו שראיתם לא תמיד בהצלחה מרובה, לפענח את השיטה. השיטה לדבר עם אנשים, לגרום להם להקשיב, לגרום להם להבין, להגיע לאיזושהי נקודת איזון - הנקודה שאיתה אפשר לחיות בלי להתנגש ולהיפגע כל פעם מחדש ואולי אפילו להינות אחד מהשני.
כמובן שהצעד הראשון הוא פנימי, "פשוט" לא לצפות. אבל מה לעשות כשההתנהגות של מישהו פוגעת באופן אקטיבי: מישהו שרודף אחרי ברחוב, מישהו שחוסם בפני את הדרך, וכו'... עד לאן ניתן לברוח וכמה אפשר לבזבז אנרגיה על להתנגד?
ההבנה החמקמקה שאני מגיעה אליה לפעמים (עד שהיא חומקת ממני חזרה), היא שבמקום לנפח את זה למימדים חברתיים, פוליטים, קיומיים (מה שאני נוטה לעשות) צריך לנסות לפרק את זה חזרה לאבני הבניין. כלומר, כשבן אדם חוסם אותך ברחוב, לא להטיח בו :"אתה בן אדם מהסוג שחוסם אנשים ברחוב ותפסיק להיות כזה, אתה ושכמוך...". כי אם הוא באמת נוהג להיות "כזה", הוא יצטרך מוטיבציה גבוהה מאוד בשביל להשתנות בשבילי. אפשר לנסות להתעמת איתו באותו הזמן ולהסביר לו איך הפגיעה הספציפית הזאת משפיעה. ואם גם זה לא עוזר אפשר לנסות לנתח את הסיטואציה בחוכמה ובאינטואיציה ולמצוא דרך מעקף.
צריך לזכור ולקבל שהכוח של מילים הוא מוגבל ולפעמים בפעולות מאוד פשוטות ניתן להתיר בקלות יחסית קשרים מסובכים ומסועפים.
מקסימה !!!!
השבמחקשרי