צפון איטליה 2010

פעמים רבות קורה לי, בזמן שאני בחופשה, שאני לא מרגישה את התמורה ואת ההזדמנויות שהסיטואציה הזאת מאפשרת לי.

רק בדיעבד, כשחוזרים לשיגרה, מצב הצבירה וצפיפות החומר בגוף פתאום משתנים.

הזמן עובר מאת שלמה גרוניך

הזמן עובר ואנחנו יחד

הזמן עובר ואנחנו
קרובים יותר
חברים באים והולכים
זוגות קמים ונופלים
תינוקות נולדים,
הופכים אנשים

הזמן עובר ואנחנו יחד
ראינו כבר הרבה
דברים יפים
נסענו לבקר את ההורים
אין עוד ילדים,
שיהיו בריאים
את מנסחת חוזים
אני חותם ומסכים

הזמן עובר עלינו יחד
עובר כל כך מהר

הזמן עובר
ואת מקשיבה לי
הזמן עובר
ואני מנגן בפסנתר
הזמן עובר ואנחנו יחד
הזמן עובר ואנחנו
קרובים יותר

מסיבות בעיר נדלקות
חתיכים תופסים
חתיכות
ואלינו מזמן
כבו האורות
הכי נפלא זה
לישון ביחד

חולמים ביחד
את החלומות
ובאוויר בונים
שני ארמונות
את כל כך יפה
כשהבוקר בא נוספות אותיות
מתמלאות למילים

תמיד זו רק
תחילת הדרך
אנחנו עוד לומדים

הזמן עובר
ואת מקשיבה לי
הזמן עובר
ועוד יש לי
הרבה לספר

יגאל, מה תעשה כשתגדל? ע. הלל

יגאל, מה תעשה כשתגדל?
מגדל!
ואתה, אבנר?
אהיה שוטר.
ואתה, חנניה?
רב חובל של אניה!
ואתה, עמוס?
יהיה לי מטוס!
ואתה, דוד?
מה שאימא תגיד.
ואתה, יונתן?
או לולן, או רפתן!
ואת אסתר?
אנגן על פסנתר!
ומה אתה תעשה, איתן?
אני
תמיד אהיה קטן.

זכרונות ילדות

אני עוד זוכרת את ההתרגשות של היום הראשון בבית הספר.
מוציאה מהתיק מחברת ועט חדשים ושמה מסודר בפינה של השולחן.
הריח של הנייר הטרי,
והמבט אל המורה החדשה מצפה, מהופנט.

ואח"כ ההתרגשות לקראת ההפסקה.
בתמימות של ילדה לקראת כל האנשים החדשים שנכיר,
כמו אוצרות טבע שיש לגלות...

היה לי צמא וסקרנות אין קץ,
לשמוע עוד סיפור חדש.

והשנה כמו גרף של סינוס, עולה ויורדת.
לפעמים התרגשויות ולפעמים הכל נראה שומם וחרב.
ואז כשנראה שהכל כבר ידוע מראש,
עולה ומפתיע גל חדשות של חוויות ראשונות.

אני לא זוכרת שהיה לי טוב ואני לא זוכרת שהיה לי רע,
אני יודעת שהיו הרבה דברים שעברו מהר.
ותייקתי אותם כמו רשימות בזיכרון.

המלצה על ספר : משחק גומלין של גילי אורקבי

מיד אחרי שסיימתי את הספר, הנחתי אותו על השולחן והתעופפתי למטבח לבחור עגבניות בשלות לשקשוקה.
זה הכי כיף כשספר טוב מרתק אותך עד כדי כך שאתה לא רוצה להניח אותו לשנייה. ואתה חייב לקרוא אותו עד הסוף, וגם אז אתה רוצה יותר...
וזה עוד יותר כיף כשספר מנביט אצלך בחיים פרחים של יצירתיות והשראה. ופתאום הצבעים של החדר קצת יותר חדים וטעמה של שקשוקה טובה ממוסס בפה אלף סיפורים מבתים רחוקים וזיכרונות מגלגולים אחרים.
כבר חצי שנה עברה מאז פגשתי את גילי ל"פגישת מחזור" לארוחת צהריים נוסטלגית. לקראת סוף השיחה הוא סיפר לי שפירסם את הספר שסקיצות ממנו יצא לי לקרוא בזמן שעבדנו יחד. ישר אחרי הארוחה ניגשתי לחנות הספרים בגאווה לקנות אותו. אבל אלף תירוצים נכנסו ביננו ולא יצא לי לקרוא אותו עד עכשיו.
הספר מתאר את סיפורם של סבו וסבתו שעלו מתימן ומטריפולי ועל חייהם בארץ לפני ומעט אחרי קום המדינה.
הוא מתאר מציאות נוסטלגית ותמימה, מציאות שבה השכנים ממול הם החברים הכי טובים ובמקום לקבוע מפגש שבועיים מראש אפשר פשוט לצעוק מהחלון. מציאות שבה בת דודה אהובה מגיעה בלי התראה מחו"ל לבקר. מציאות בה אנשים מתגייסים לצבא מתוך תחושת שייכות עמוקה ומתוך צורך קיומי להגן על המשפחה ועל החברים שלהם.
ושאפשר לערוך מסיבות מרגשות ושמחות גם כשאין בכלל כסף להגיש מטעמים ולהזמין אולם מפואר. והעיקר הוא המפגש, הקשר בין האנשים והזכרונות שהם משתפים.
אצלי זה לא ככה כרגע, אבל אני מקווה שעד שאהיה בת 80 גם אני אראה הכל ככה - תמים ונקי.

רשימות

לחיות פשוט, פשוט לחיות
להרים עלה שנשר ולהאנח.
לקום בבוקר ולהריח את ריחות הזיעה של הלילה
ולהתעורר בהתרגשות ובסקרנות לקראת היום הבא.
להבין פתאום חידה ישנה, בדיחה ישנה, שאלה תלויה.
ללטף כלב, לקבל נשיקה, ברגע מתוק ורך.


לצאת מהעבודה מוקדם,
ללכת על שפת הים,
לאכול גלידה טובה.
לקבל מחמאה.


למצוא מתכון מגניב באינטרנט,
ללמוד משהו חדש.
להכיר מישהו נחמד,
לאכול עם חברים.


טיפה מתגלגלת על עלה,
שדה רחב וירוק.
תמונה מטושטשת שהייתי רוצה לזכור תמיד.

רעידת אדמה מילותיה של שמרית אור

אל תטעה בי -
בשקט הגובר
יש אות לסכנה חותרת.
אל תטעה בי -
גם הניר סופג
עד שהדיו עליו סוגרת.

אל תטעה בי -
בשקט הגובר
יש אות לסכנה חותרת.
אל תטעה בי
בכח שבי,
כי אני גם לפעמים נשברת.

בקרבה העצומה
יש הרבה כוחות בלימה
וכשלא ברור ממה -
דוקא אז היא משתחררת -

רעידת אדמה -
כל הלבה מתפרצת,
כל העצב, האימה
ששנים עלי רובצת.
רעידת אדמה -
כל המסה הלוהטת,
של הצער, האשמה
השבויה אצלי בבטן -

אל תטעה בי -
ברוגע שבי
יש אות לסערה נסתרת .
אל תטעה בי
אם אתה אוהב אותי -
כי אני גם מישהי אחרת.

בקרבה העצומה
הבדידות היא אימה,
וכשלא ברור ממה -
דוקא אז היא משתחררת.

רעידת אדמה...

קח מרחק -
תן לאש שבי לזרום.
קח מרחק -
כי לבכי, מי התהום,
אין מקום

QA

כל החיים שלי (בינתיים לפחות) אני מתעקשת ושואלת: מה לא בסדר, מה ואיך אפשר לעשות טוב יותר.
והשאלות האלו, בתקופות מסוימות בחיים שואבות אותי ומתישות אותי מאוד ואני מנסה לשכוח ולהתנער מהן..
אז בהקשר הזה זה די מוזר לחשוב שאני בעצם עובדת בזה. אני עובדת בלשאול מה יכול להשתבש וכשהוא אכן משתבש אז למה? ואח"כ אני חושבת איך אפשר לעשות את זה יותר טוב, וזה ממשיך ורודף אותי כל החיים...
ולא מספיק זה, אלא שמסתבר שהתוכנית הלא מגובשת העתידית שלי להסבה מקצועית לנטורופתיה, היא גם אותו בור עמוק ואפל של שאלות וניתוחים ונסיונות להבין מה השתבש ומה צריך לעשות כדי לשפר את המצב הנוכחי (באמצעות תזונה טבעית- אז לפחות התמקדתי).

אז האם צריך לבחון מחדש את כל הנושא ולנסות לצמצם את המקומות שבהן השאלות עלולות שוב לעלות ולנקר, או שאולי כדאי פשוט להשלים עם העובדה שזאת אני ולצלול לתוך התהום האפלה זאת?

It Ain't Me, Babe by Bob Dylan

Go ’way from my window

Leave at your own chosen speed
I’m not the one you want, babe

I’m not the one you need

You say you’re lookin’ for someone

Never weak but always strong

To protect you an’ defend you

Whether you are right or wrong

Someone to open each and every door

But it ain’t me, babe
No, no, no, it ain’t me, babe

It ain’t me you’re lookin’ for, babe

Go lightly from the ledge, babe
Go lightly on the ground

I’m not the one you want, babe

I will only let you down

You say you’re lookin’ for someone

Who will promise never to part

Someone to close his eyes for you

Someone to close his heart

Someone who will die for you an’ more

But it ain’t me, babe

No, no, no, it ain’t me, babe

It ain’t me you’re lookin’ for, babe

Go melt back into the night, babe

Everything inside is made of stone

There’s nothing in here moving

An’ anyway I’m not alone

You say you’re lookin' for someone

Who’ll pick you up each time you fall

To gather flowers constantly

An’ to come each time you call

A lover for your life an’ nothing more

But it ain’t me, babe

No, no, no, it ain’t me, babe

It ain’t me you’re lookin’ for, babe

Copyright © 1964 by Warner Bros. Inc.; renewed 1992 by Special Rider Music

טיפול בהתנגדויות

ברזי הדיאלוג האנושי אני מתעסקת משחר ילדותי. אימא שלי מספרת שעוד כשהייתי ילדה קטנה הייתי מתיישבת באוטובוס ליד זרים ומתחילה לדובב אותם.
פעם ראשונה שהתעסקתי בנושא בצורה יותר מוגדרת היתה כשהתחלתי לעבוד בשירות לקוחות.
באחד השיעורים בקורס שנקרא "טיפול בהתנגדויות", צימצמו לנו לבערך 5 משימות את תמצית הפסיכולוגיה של הדיאלוג האנושי : הקשבה, שיקוף, מתן לגיטימציה וכו'.
ומאז אני מנסה, כמו שראיתם לא תמיד בהצלחה מרובה, לפענח את השיטה. השיטה לדבר עם אנשים, לגרום להם להקשיב, לגרום להם להבין, להגיע לאיזושהי נקודת איזון - הנקודה שאיתה אפשר לחיות בלי להתנגש ולהיפגע כל פעם מחדש ואולי אפילו להינות אחד מהשני.
כמובן שהצעד הראשון הוא פנימי, "פשוט" לא לצפות. אבל מה לעשות כשההתנהגות של מישהו פוגעת באופן אקטיבי: מישהו שרודף אחרי ברחוב, מישהו שחוסם בפני את הדרך, וכו'...  עד לאן ניתן לברוח וכמה אפשר לבזבז אנרגיה על להתנגד?
ההבנה החמקמקה שאני מגיעה אליה לפעמים (עד שהיא חומקת ממני חזרה), היא שבמקום לנפח את זה למימדים חברתיים, פוליטים, קיומיים (מה שאני נוטה לעשות) צריך לנסות לפרק את זה חזרה לאבני הבניין. כלומר, כשבן אדם חוסם אותך ברחוב, לא להטיח בו :"אתה בן אדם מהסוג שחוסם אנשים ברחוב ותפסיק להיות כזה, אתה ושכמוך...". כי אם הוא באמת נוהג להיות "כזה", הוא יצטרך מוטיבציה גבוהה מאוד בשביל להשתנות בשבילי. אפשר לנסות להתעמת איתו באותו הזמן ולהסביר לו איך הפגיעה הספציפית הזאת משפיעה. ואם גם זה לא עוזר אפשר לנסות לנתח את הסיטואציה בחוכמה ובאינטואיציה ולמצוא דרך מעקף.
צריך לזכור ולקבל שהכוח של מילים הוא מוגבל ולפעמים בפעולות מאוד פשוטות ניתן להתיר בקלות יחסית קשרים מסובכים ומסועפים.

"הרוסים הרוסים הרוסים..." מתוך שירו של מתי כספי

אני יושבת כאן במשרד רחב. שני חבריי לצוות מדברים בינהם ברוסית. למרות שהערתי להם על זה בעבר, הם ממשיכים בשלהם. ועכשיו, מקץ ארבעה חודשים במחיצתם, אני מבינה שזה לא משהו אישי נגדי ושזה לא דווקא. אם אני אנסה לנתח את זה מנסיוני בעבר עם עולים, מקור התופעה בטראומה של העלייה. המעבר הזה מחיים במקום מוכר, עם שפה וחוקים חברתיים מוכרים למקום שונה שחוקיו שונים ולעיתים קרובות אף עוין. ואני יכולה להניח שההרגשה היא שאתה רק רוצה להרגיש בטוח, ולהרגיש שוב שאתה שולט בסיטואציה ואתה לא צריך לגמגם בשפה שאתה פחות מכיר מול מישהו אחר ששולט בה לגמרי. אלא לספר בדיחות בשפה שאתה מכיר כל כך, עד רמה שאתה יכול לעוות ולהשתעשע בה ואיתה.
מנסיוני, קיימות מספר אופציות להתמודדות לעולה שחווה טראומה כזאת. שתי האופציות הקיצוניות יותר שפגשתי הן: הזדהות מוחלטת עם תרבות המקור והתכחשות (כל עוד ניתן) לתרבות היעד, במקרה שלנו, התרבות "הישראלית" (ונניח שקיימת כזאת לצורך הדיון). באופציה הזאת, חבריי למשרד לדוגמא, יקנו בסופרים "של רוסים", ידברו עם נותני שירותים ברוסית, אם הם יסכימו, ילכו להופעות ברוסית, יקראו עיתון ברוסית וכמובן יתחברו בעיקר עם רוסים.
אופציה שנייה, שמנסיוני נפוצה יותר בקרב עולים וותיקים יותר, התכחשות לתרבות היעד והזדהות עם תרבות המקור. באופציה זאת, העולה יוותר על כל הסממנים של תרבות המקור שלו, כולל השפה. ייאבק נחרצות עם המבטא עד לנסיון להעלימו לחלוטין, יתחבר רק עם ישראלים ובאופן מגמתי לא עם עולים כמוהו.
אז מה עדיף? ואיך נוכל להתקיים כחברה? איך נמצא מכנה משותף כשהפערים רק נפערים והניכור שולט? ואולי הנושא הזה הוא רק חלק קטן בפאזל ענק שמייצג את הבעיה האמיתית שבאה לידי ביטוי בחוסר עזרה הדדית, אדישות לזולת ובשיעורי תאונות ה"פגע ברח" שרק עולות.
ואותי זה מאוד מדאיג.

ליל הסדר

בחג הזה תחושה של קדושה עטפה אותי.
בעת שצעדתי שלובת זרועות עם בן זוגי, לבושת שמלה לבנה פרחונית, לפתח בית הסדר.
הבית פרחוני ונרגש לקראת האורחים הרבים הצפויים להגיע.
השולחנות מסודרים בחית במרכז ועליהם מפוזרים מכל טוב, מאכלים חדשניים ונועזים ומאכלים ותיקים שטעמם שולי, ויותר חשובים הזכרונות והאנשים שהם מחזירים אלינו.
ובסדר הזה כל אחד מוכתר לתפקיד מיוחד שאף אחד לא יוכל למלא במקומו.
יש את שורת המנהיגים השיכורים. יש את האימא הדאגנית, והאימא הליברלית והאימא המותשת שמנסה להחזיק את עצמה ערה. יש את הזייפנית ויש את העפיפונית מלאת הכשרון והחן, יש את הילדה האחראית והמוצלחת ויש את השובבה.
וכמו בסיפור האגדה: הרשע, החכם, התם וזה שאינו יודע לשאול - כולם מסובים סביב השולחן במין קבלה שלווה. כל אחד יודע את תפקידו ומקבל אותו בהרבה אהבה.
ורק אני מסתתרת מאחורי שי, לא בטוחה מהו התפקיד שמייעדים אותי עבורו (ממש כמו בצבא, לפי צרכי המערכת), מפחדת שלא אקבל אותו באהבה כמו האחרים.
ובמרפסת הקרה בבית, לילו כבר קיבל על עצמו תפקיד. נירדם בהכנעה על השמיכה הכחלחלה שהבאנו עבורו, במרחק ביטחון לידו העצם הירוקה שלו.
וכשחזרנו הביתה, לילו כמו תמיד, שמח כל כך לראותנו. התעורר משינה, עם האוזניים מעוכות עוד אחורה, מתפתל מאושר.
הלכנו לישון ואני הרגשתי איך החליפה מתאימה לי פחות או יותר, וגם איפה שהיא לא בדיוק יושבת אפשר לפעמים להצר או להרחיב.

הגוף

הגוף- מכונה מדהימה ומתוחכמת.
בזמן האחרון (במסגרת לימודי אנטומיה), התוודעתי מחדש לעוצמתו של המפעל היפה הזה- הגוף. בימים שכל כמה זמן מפליאים אותנו בעוד גאז'ט טכנולוגי חדש, אייפון משוכלל או פלאפון מרשים יותר מקודמיו, ראוי שנעצור ונעריך את ההמצאה האדירה הזאת מחדש. מרמת התא ודרך תפקודו- הוא מתפצל, הוא מתנהל והוא יודע מה תפקידו של כל גורם וגורם בו ע"פ אלגוריתם שמשתמש בקוד המסתורי הנקרא DNA. ועד לרמה של התפתחות העובר משני תאי מין לאדם של ממש. אבל בתקופה האחרונה יוצא לי הרבה לעסוק בתפקידים אחרים, הרבה יותר מופשטים של הגוף, כקופסת אוצרות גנוזה שאוצרת בתוכה אלפי סודות וידיעות שאנחנו עדיין לא מודעים אליהם. הגוף שלנו הוא הקשר הישיר שלנו לאינטואיציות ולמה שנקרא ה"תת מודע" שלנו. כל הידיעות העמוקות והפנימיות שלנו שלפעמים אנחנו מסרבים או לא מסוגלים לתפוס בכוח המחשבה, אנחנו מכילים בגוף. לא פלא שכל כך הרבה דברים עוברים עלינו באמצעותו: אנחנו חולים, אנחנו כואבים, מרגישים,נגעלים, נמשכים.

מה ארצה להיות כשאגדל?

מה החלק של מה שאנחנו רוצים להיות ממה שאנחנו באמת?
פסיכולוגים בטח יגידו שהפרה באיזון בינהם יכולה להעיד על מה שנקרא הפרעה אישיותית, כי אדם שרוצה להיות משהו שמאוד רחוק ממה שהוא באמת, סובל כנראה מחוסר מודעות עצמית קשה. איך ייתכן שמפעל שבו יש מנהל אחד, לא ממוממש לפי חזונו של המנהל הזה? מצד שני, כמה מנהלים טובים יש?
לאחרונה קראתי ספר בשם:"כוחו של הרגע הזה" (אני מבינה שחלק ממכם מצקצקים במיאוס והשאר נזכרים בנוסטלגיה), שמה שהבנתי ממנו זה שכל המחשבות מהסוג: מה הייתי רוצה להיות כשאהיה גדול, הם רק לצורך שעשוע. מה שמהותי באמת הוא (באופן מפתיע) הרגע הזה. מה אנחנו כאן ועכשיו, כשמה שאנחנו זה מעבר למשהו שניתן לבטא במילים: אני רווקה בת 30 עם חבר וכלב, שעובדת פה וגרה שם ובין לבין נוסעת באוטובוס ומקבלת הכנסה חודשית כזאת וכזאת. מה שאני, לא ניתן להסביר אבל אפשר לסמן או לרמז, אם תחשבו על מה זה פרח. מעבר לצבע ולצורה שלו. איך זה להיות פרח. פרח פשוט קיים והוא חלק ממין זרם אינסופי שנקרא חיים. וכך גם אנחנו, גם אם לא "נעשה" כלום אנחנו קיימים ובמובן הזה אין לנו ברירה אלא להתקיים. כמובן שזה נשמע לנו די משעמם וחסר תוכן ולכן אנחנו רודפים אחרי כל מיני חלומות והישגים (קריירה, משפחה, בית). וכל זה כדי שנוכל להגיד "אני מנהלת בכירה ב... נשואה עם 3 ילדים, בית מדהים במושב עם חצר ענקית ולפחות שני כלבים מתרוצצים, עם פינת ירק אורגנית, כמובן". זה מה שאני רוצה להיות? ובכן, לפחות חלק מזה.
זה מה שאני?  אממ...?
זה מה שיעשה אותי מאושרת? אמממ...?
למה אני לא מאושרת כבר עכשיו? בגלל שאין לי את זה? אמממ....?
רגע אחד, וכשאני אהיה שם בבית הרחב עם נוף לים ו-3 ילדים מתרוצצים מסביב אני אהיה מאושרת? אממ... אממ... אממ..

חבר טוב

כלב הוא חברו הטוב של האדם, האומנם? לילו, זה נכון ששמענו את הקלישאה פעמים רבות מספור, אבל קשה שלא לתהות האם לא היית מפקיר אותי בשנייה עבור קופסת טונה עסיסית או, במקרה שלך, אפילו חתיכת מקל עלוב...

בשנתיים שבהם אני אחראית לחינוכו ולטיפוחו של כלב משלי (יחד עם בן זוגי המקסים), יצא לי לראות כלבים משפילים לעפר את בעליהם, עושים מהם צחוק ומטריפים את דעתם. אנשים מכובדים, בעלי מקצוע ומעמד נראו רצים עם נעלי בית אחרי כלבם, מנופפים בידיהם באוויר ומקללים נמרצות, בזמן שזה חוטף סנדביץ' ישן מהפח או נמרח בתאווה על חרא של פרות.

ואחרי שהשמצנו את היצורים החמדמדים האלה, נודה באמת. שהם באמת אחלה חברים, הם סדנה לניהול כעסים ועצבים מהלכת על ארבע. ואין כמו להגיע הביתה ולקבל את ההתלהבות האמיתית והתמימה שלהם על כך שהשארנו אותם כמעט בלי מים ולא דאגנו להוציא אותם כבר 10 שעות.

תודה לילולון :)

ברוכים הבאים לבלוג שלי

איזה כיף! יש לי בלוג!
כשהייתי קטנה לא הייתי מאמינה בחיים שכשאהיה גדולה יהיה לי בלוג.
אפילו אם הייתם משגרים אותי לעתיד (כמו בסרט המעולה "בחזרה לעתיד") והייתי רואה זאת בעצמי,
לא הייתי מאמינה.
כשהייתי קטנה ניהלתי יומן, או ליתר דיוק יומנים.
בכל יומולדת, תחילת שנה או אירוע כלשהו שהצדיק חשבון נפש ובחינה מחודשת של משמעות החיים,
גייסתי מחברת או יומן פרחוני מושקע (זה שמגיע גם עם מנעול שאף פעם לא באמת שמיש).
אבל כשעברתי בדיעבד על דברים שכתבתי נחלתי אכזבה קשה.
רוב הדברים שכתבתי היו במקרה הטוב משעשעים,
אבל לא היו מקור ממשי לתשובות לשאלות קיומיות ומשברי זהות זמניים.
והנה אני, כהרגלי, מורידה ציפיות במפגש ראשוני.
אז לא, הבלוג שלי הוא הרבה יותר טוב מיומן!
הוא הולך להיות מסוגנן (וזאת הודות לגוגל), מעניין, לפעמים משעשע ולפעמים מרגש.
אז שיהיה בהצלחה וקריאה מהנה :)